אמפטיה ונרמול

מה לעשות כשהילד שלי בא ואומר לי שהוא מפחד או חרד ממשהו?

שני דברים מאוד חשובים שנעשה: נהיה אמפטיים למצבו וננרמל (מלשון נורמלי) את הרגשות שלו.

אמפטיה היא היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהזדהות אתו. בתהליך זה מתפתחת רגישות, דאגה ואכפתיות כלפי האחר. התנהגות אמפטית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת. זוהי בעצם היכולת של אדם "לשים את עצמו בנעליו של האחר".

התפקיד שלנו כהורים הוא לא לבטל את חוויית החרדה של הילד באמירות כמו "זה הכל שטויות!", או "אין ממה לפחד!" צריך לומר "זה מפחיד, אבל אפשר להתגבר!" בנוסף, רצוי שאנו ההורים ניצור חלופות לשיח הפנימי שלנו, ובמקום להגיד "הוא כל כך מסכן, הוא בטח לא יחזיק מעמד!", לומר: "הוא רגיש, אבל יש לו כוחות להתגבר."

שנית, עלינו לנרמל (מלשון "נורמלי") את המצב, משמע, לומר לילד שמה שהוא חווה הוא מצב רגיל, "נורמלי", שרבים אחרים חוו או חווים. בעצם, אנו מנרמלים את הרגשות והקשיים שהילד שלנו מרגיש. הידיעה שילדים אחרים, כמו גם מבוגרים ואף ההורים שלנו, חוו סיטואציות דומות ורגשות דומים היא חשובה ביותר. אפשר לומר משפטים כגון: "אתה יודע, כל האנשים בעולם מפחדים ממשהו." "גם אני פחדתי ללכת לישון לבד..."

אמפטיה ונרמול חשובים לא רק למצבי חרדה או פחד, אלא גם כשמדובר בכעס, עלבון, קנאה או כל רגש אחר.