מהסתרה לגילוי

 

בזמן האחרון הגיעו אלי מספר מטופלים שדיווחו שעד גיל חטיבה או תיכון, הוריהם הסתירו מהם את העובדה שהם סובלים מ-OCD (הפרעה כפייתית אימפולסיבית) ו/או חרדות.

באופן מקרי, חברה טובה שלי, מחנכת כיתה ב', איתה נפגשתי השבוע, סיפרה לי על ילדה בכיתתה, שהוריה עדין לא סיפרו לה מדוע יש לה משלבת בבית הספר (היא ילדה עם בעיות תקשורת).

מדוע ההורים מסתירים זאת מילדיהם? למה יש לנו סודות? מה המחיר של סוד?

 

הרבה פעמים אנחנו שומרים על סודות כאשר אנחנו רוצים לשמור על האנשים החשובים לנו מאושרים, ללא דאגות, בטוחים. כשמדובר על יחסים של הורים וילדים, הורים רבים שומרים על סודות כדי להגן ולשמור מהילדים מידע קשה שלא רוצים שייחשפו אליו, וכדי למנוע מהם אכזבות, תסכולים, קשיים ועצב.

 

כשמדובר בתחום של הפרעות ומחלות נפשיות, יש את ההיבט של השיפוט: מה אחרים יגידו עלי ומה אני חושב על עצמי. יש את הסטיגמות ופחד מהשונה. לעיתים, ההורים עוד לא מוכנים לדבר על הנושא בפתיחות. יכול להיות שחושבים שלדבר על כך בפתיחות, יהיה משהו מאוד קשה עבור הילדה שלי, שהיא עוד לא מוכנה לכך, והעניין יגרום לה לסבל וצער רב.

לא פעם קורה מצב בו ההורה עדיין בהכחשה מול המציאות, ומתקשה לקבל את העובדה שלילדו יש הפרעה או מחלה נפשית.

 

מה קורה לילד או לילדה שמסתירים מהם?

סודות כמעט תמיד מביאים עמם תחושות של אשמה ובושה. אם יש סוד, כנראה שיש חלק מאוד מפחיד ומבהיל, משהו שהוא איום ונורא, מכאן האשמה והבושה. הרי למה להסתיר משהו? כנראה זה משהו מאיים, שונה, לא מקובל, ואז מה זה אומר עלי? הילד חושב שכנראה יש בו משהו שונה, שהוא לא כמו כולם, בעיה שיש רק לו, ולכן צריך להסתיר את העניין. הילד מרגיש רגשות אשם שיש לו את הבעיה הזו, ומכאן הסוד. משהו שהוא עושה או עשה. משהו שצריך להתבייש בו. 

 

מה רצוי לעשות?

קודם כל שיתוף וידע. שיתוף וידע מביא איתו שחרור וחוסן נפשי. המטרה היא לסמוך על הילדים שלנו ועל היכולות שלהם. זו המציאות אליה נולדו, ועימה צריך להתמודד.  

רצוי וכדאי "לקרוא לילד בשמו", כי זו המציאות שלנו. קחו לדוגמא ילד שיש לו סכרת. האם היינו חושבים להסתיר את הסכרת? כנראה שלא; כי זו המציאות ואיתה צריך לחיות. כנ"ל עם כל קושי, בעיה או מחלה. המציאות בה אנו חיים, היא המציאות איתה יש להתמודד. 

לכן, ככל שהסביבה שלי תהיה יותר מודעת למה שיש לי, ממה זה נגרם, איך אפשר לעזור לי וכן הלאה, כך יהיה לי הרבה יותר נעים בעולם. ככל שלסביבה יש יותר ידע ומידע, כך מפלס הפחד שלה יורד.

 

חשוב שהמסרים של ההורים, גלויים וסמויים, יהיו זהים. אם המסר הגלוי שלי כהורה הוא שOCD (לדגמה) הוא לא משהו שיש להתבייש בו, אלא תופעה שניתן להתמודד איתה, אבל באותה נשימה אני מסתירה את העובדה הזאת בפני הסביבה, אזי המסר הסמוי הוא, שזו בעיה וצריך להסתיר אותה. מסרים כפולים מביאים לחרדה ובלבול: מה נכון? מה לא נכון? זו בעיה או לא? מה צריך לעשות?

 

לתמוך ולא לגונן: תמיד עדיף לתמוך ולא לגונן יתר על המידה (overprotecting). הורים שתומכים בילדיהם מעבירים להם מסרים שיש להם את הכוחות להתמודד עם המציאות, שהם סומכים עליהם. גם אם יהיו קשיים בדרך, יש להם את הכוחות להתמודד עמם, והם ההורים שם לצידם, איתם.

 

לקחת שליטה: לדעת מה יש לי ולדעת מה יעזור לי, מה אני צריכה. 

דבר זה גורם לילדה לקחת שליטה ואחריות על מה שיש לה, ולא לתת לפחד לשלוט בה (ובהורים). הילדה בוחרת מה לשתף, מתי, מה להסביר …  זהו בעצם תהליך של מינוף והעצמה: איך אני לוקחת את הקושי שלי והופכת אותו ליתרון, משהו שאני יודעת עליו הרבה, יכולה להסביר עליו, יכולה לצחוק עליו אפילו ולא לפחד.

 

לצאת ממצב של הסתרה לגילוי, עלול להיות תהליך לא פשוט, ביחוד כשאני רגילה למצב של הסתרה. הסוד הוא אמנם מצב פחות רצוי, אך הוא מוכר, וככזה אני מתורגלת בהתנהלות מולו. יחד עם זאת, חשוב תמיד לזכור שהשד לא תמיד נורא כמו שאני מדמיינת, ושכנראה יהיו קשיים (אולי אפילו רבים) בדרך, אבל בסופו של דבר, גילוי מביא לרגיעה וחוסן נפשי.