כמה זה כואב לנו כשמישהו פוגע בילדה שלנו? כמה אנחנו נפגעים ונעלבים כשהילד שלנו לא מוזמן למפגש חברתי?

​

מה אנחנו רוצים לעשות? לצעוק, להתקשר להורים, לדבר עם הילד שפגע בה, לתקן את המצב מיד ועכשיו! לפעמים זה כל כך כואב שאנחנו אפילו לא מסוגלים לספור עד עשר ולנשום...

​

במהלך עבודתי והיותי אמא לשלושה ילדים אני נתקלת במקרים כאלו חדשות לבקרים, בסיטואציות רבות ומגוונות: בין בנים, בין בנות, בטיולים, בהפסקות, בשיעורים. זה קורה כל הזמן. וכן, זה כואב. זה מעליב. זה פוגע.

מקרה שהגיע אלי לא מזמן היה של קבוצת ילדים שארגנה לאחד הילדים מהכיתה הפתעה לכבוד חזרתו לכיתה, לאחר בידוד של עשרה ימים. היו הרבה התלחשויות ודיבורים בעניין במהלך היום. כאשר אחד הילדים  שאל איזו הפתעה או מה עושים ומתי? החברים ענו לו כל מיני תירוצים כי לא רצו להזמינו. מקרה אחר שהגיע אלי, של ילדה בבית ספר יסודי, שניסתה להצטרף לחבורת ילדות בזמן ההפסקה, ואלו לא רצו לצרף אותה.

​

מה אנחנו ההורים יכולים לעשות?

​

להקשיב, להיות אמפטיים ולחבק: כאשר הילדה שלי חוזרת נסערת מאירוע שקרה בבית הספר, בצופים או כל מפגש חברתי אחר, היא מספרת את הסיפור בשטף. הסיפור יכול להיות מלווה בבכי קורע לב. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לפעול ולעשות משהו בנידון, לפתור את הבעיה: להתקשר להורי הילדים שפגעו, להתקשר למחנכת הכיתה ולהאשימה במצבה החברתי של בתי,  לשלוח הודעות זועמות בקבוצת ההורים....אבל לא זו הדרך. לפני הכל, רצוי שנקשיב טוב טוב לילדה שלי, נחבק אותה ונהיה אמפתיים אליה, לקושי שלה, לכך שנפגעה ונעלבה, נאמר לה ש"נכון, זה מעליב ופוגע".

​

דוגמא אישית והשהיית תגובה. כדי לעזור לילדינו לפתח חוסן נפשי, אנחנו צריכים להוות עבורם דוגמא אישית לחוסן שכזה. להראות להם שאנחנו לא מתפרקים ומתחילים "לירות" לכל הכיוונים. שאנחנו סומכים עליהם שיצליחו להתמודד עם הקושי והעלבון. פעמים רבות אנחנו מבקשים מהילדים שלנו להשהות תגובה: לא להתפרץ, לא לצעוק או להשתולל. עכשיו זה הזמן שלנו להראות להם כיצד לעשות זאת. נשמו עמוק, שימו לב למה שקורה לכם ורק אחרי זמן מה, כאשר אתם מרגישים שהסערה חלפה ואתם רגועים ומצליחים לראות בבהירות, חשבו כיצד להגיב. חשוב מאוד להישאר רגועים ושקולים, כדי שנוכל לתת עצות מועילות. העצות שלי תמיד יכוונו אל הילד שלי, מה הוא יכול לעשות ופחות מה האחרים צריכים לעשות. לא מה אני צריך ללמד או להראות לאחרים, או איך אני "מחנך" את הילדים האחרים.

​

לשמוע את הסיפור, לשאול שאלות ולהאיר נקודות אור. כשהילדה שלי נמצאת בסערה, כל היום שלה נראה איום ונורא. לכן, אנו צריכים לעזור לה לראות מבעד לסערה ולעננים את השמים הבהירים. שאלו אותה שאלות מנחות כדי שתוכל לחשוב ולעבד את מה שקרה: מתי זה קרה? ממי נפגעה? מה היא עשתה? איך היא הרגישה? מי או מה עזר לה להרגיש טוב יותר? בדרך כלל, לא הכל שחור ואלו לא "כל הילדים"; יכול להיות שילדים נוספים נמצאים באותה סיטואציה כמוה; אולי היו דברים נוספים נחמדים שקרו במהלך היום. נסו להאיר גם עליהם.

​

שוחחו איתם על רגשות וערכים. דברו איתם על חברות, מיהו חבר טוב? מה הופך חבר לחבר טוב? איך זה מרגיש כשאני לא מוזמן? עם מי אני כן יכול לשחק אם קבוצה של ילדים לא מצרפת אותי למשחק? האם יש ילדים אחרים שאני יכול לפנות אליהם? האם אני רואה מישהו שגם הוא לבד ומחפש מישהו לשחק עמו? מה אני יכול לעשות בפעם הבאה שקורה מקרה כזה? האם ישנם ילדים אחרים שהם חברים שלי? העצות שלכם והערכים בהם אתם מחזיקים, יחלחלו אליהם, סמכו עליהם שהם מקשיבים. אז נכון, יכול להיות שזה לא יהיה הפעם, אולי גם לא בפעם הבאה, אבל אולי בפעם שאחריה.

​

לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות באותו הרגע הוא פשוט להיות איתם. להיות איתם נשמע פשוט, אך כמה פשוט - ככה קשה. להיות איתם בקושי ובפגיעות, לחבק ולהיות אמפטית. לסמוך עליהם (ועלי) שלמרות מה שקרה, יש להם כוחות להתמודד עם האירוע ולהמשיך הלאה. לדעת שזה היה אירוע שנפגעתי ונעלבתי בו, ולראות איך אני יכולה להתמודד עם זה, מה אפשר לעשות?

​

וכמובן במקביל אפשר להסתכל על האירוע מנקודת מבט מערכתית, רחבה יותר. אפשרי ולעיתים רצוי לפנות למחנכת הכיתה (בעיקר כשזו התנהגות חוזרת ונשנית) ולדווח לה על האירוע. אולי צריך לחזור ולתזכר את כללי ההתנהגות בכיתה שלנו. בדרך כלל כל כיתה קובעת לעצמה מערכת כללי התנהגות בתחילת השנה, הכוללים חוזה לטלפונים הסלולריים, קבוצות, חגיגות ימי הולדת וכו. עדיף לתת למחנכת הכיתה לפעול גם בחזית הכיתתית וגם בחזית מול ההורים. במידה ואירועים כאלו חוזרים שוב ושוב, יש לפנות גם ליועצת ואף לעיתים מנהלת בית הספר.