כל ערב אותו סיפור. הגיע הזמן למקלחת. אני מבקשת מהילדה להיכנס, והיא מבקשת "רק עוד רגע". עוד רגע הופך לעוד כמה דקות, ואז לעוד בקשה, עד שלבסוף אני מתעצבנת, מרימה את הקול, וכל הערב הופך למורט עצבים.

אולי אצלכם זה קורה דווקא סביב ארוחת הערב, יציאה מהבית, כיבוי המסך או פרידה מחבר.

הרבה הורים מגיעים אליי לקליניקה ומתארים בדיוק את זה: אותם ויכוחים, שוב ושוב. בכל יום מתרחש כמעט אותו אירוע, ובכל פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים "לכבות שרפות" כל פעם מחדש.

אבל מה אם במקום להתמודד בכל פעם מחדש עם האירוע עצמו, ננסה להסתכל על התמונה הרחבה?

אני אוהבת לחשוב על התהליך הזה דרך שלושה שלבים: תיאום ציפיות, האירוע עצמו ורפלקציה לאחריו.

שלב ראשון: תיאום ציפיות

הצעד הראשון הוא בכלל לשים לב שיש כאן דפוס.

אם בכל ערב יש ויכוח סביב המקלחת, אם בכל פעם שמגיע הזמן לעזוב את המסך מתחיל משא ומתן, או אם כל פרידה מחבר הופכת למאבק — כנראה שיש כאן אירוע שחוזר על עצמו וכדאי לעצור ולחשוב עליו.

במקום לחכות לערב הבא ולרגע שבו שוב נבקש "להיכנס כבר למקלחת", אפשר לדבר על כך מראש. אפשר לומר, "שמתי לב שבכל פעם שאני מבקשת ממך להיכנס למקלחת, אתה מושך עוד ועוד את הזמן. לפעמים עובר הרבה זמן, אני כבר כועסת ומרימה את הקול, ובסוף שנינו יוצאים מהאירוע לא מרוצים. הייתי רוצה שננסה לשנות את זה. מה אתה אומר? יש לך רעיון מה יכול לעזור לנו?"

כאן קורה משהו משמעותי: אנחנו לא רק מודיעים לילד מה הוא צריך לעשות, אלא מזמינים אותו להיות שותף לחשיבה. אפשר לשאול: "מה אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות אחרת?" "מה יעזור לך לעזוב את המסך ולהיכנס למקלחת?" "אתה חושב שיהיה לך קשה לעצור באמצע המשחק?" "מה יכול לעזור לך כשיגיע הזמן?"

ולבסוף אפשר לומר: "אני סומכת עליך שתצליח"

כאשר אנחנו משתפים את הילד בתהליך ומאפשרים לו להציע רעיונות, אנחנו מעבירים לו מסר שלא רק מי שצריך לבצע את ההחלטה שלנו, אלא שהוא שותף פעיל בקבלת ההחלטות.

אין משמעות הדבר שהילד מחליט על הכול או שאנחנו מוותרים על הגבולות שלנו. להפך. הגבול עדיין קיים, אבל הדרך שבה מגיעים אליו יכולה להיות משותפת.

המטרה היא לא שהכול יתנהל באופן מושלם. המטרה היא להפוך את האירוע ליותר צפוי, להפחית את אי-הוודאות ולייצר פחות חיכוכים בזמן אמת.

שלב שני: האירוע עצמו

ואז מגיע הערב.

הגיע הזמן למקלחת.

יכול להיות שהפעם הדברים יתנהלו בדיוק כפי שתכננו. ויכול להיות שלא.

גם אם דיברנו מראש, ילדים עדיין יכולים להתקשות ברגע האמת. הם יכולים לשכוח, להתנגד, להתעצבן או פשוט לא להצליח לעמוד במה שסיכמנו.

זה לא אומר שתיאום הציפיות לא עבד. המטרה היא לא לייצר ביצוע מושלם, אלא לתת לילד יותר הכנה וכלים להתמודד עם הסיטואציה.

שלב שלישי: רפלקציה

ואז מגיע החלק שלעתים קרובות אנחנו מדלגים עליו — השיחה שאחרי האירוע.

רפלקציה היא חשיבה מכוונת על מה שקרה: על הפעולות שלנו, על הרגשות, על התגובות ועל מה שעזר או לא עזר, כדי שנוכל ללמוד מהאירוע ולהשתמש בלמידה הזו בפעם הבאה.

אין צורך לעשות את השיחה מיד. להפך. פעמים רבות עדיף לחכות כמה שעות, או אפילו לדבר על כך ביום שאחרי, כשהילד פנוי יותר מבחינה רגשית.

אפשר לשאול: "איך אתה חושב שהמקלחת התנהלה אתמול?" "מה עזר לך להיכנס?" "מה היה לך קשה?" "יש משהו שהיית רוצה שנעשה אחרת בפעם הבאה?" "מה לדעתך יכול לעזור?"

והתשובות של הילד יכולות להפתיע אותנו.

אולי הוא יגיד שהיה לו קשה לעצור באמצע משחק. אולי הוא יבקש התראה של עשר דקות מראש. אולי הוא יגלה בעצמו שהמעבר היה לו קל יותר כשהוא ידע מראש מה עומד לקרות.

מכאן אנחנו חוזרים שוב לשלב הראשון — ומתאמים ציפיות לקראת הפעם הבאה.

לא רק לכבות שרפות! ללמוד מהאירוע לפעם הבאה.

במקום לחכות בכל פעם לרגע שבו הקונפליקט מתרחש ולנסות לפתור אותו בזמן אמת, אנחנו עוצרים, מסתכלים על הדפוס, מתכוננים אליו מראש, מאפשרים לילד להיות שותף, ולאחר מכן חוזרים ובודקים יחד מה עבד ומה אפשר לשפר.

המסר שאני מעבירה לילדים שלי הוא של עידוד וכוחות, מסר שאני סומכת עליהם שבפעם הבאה הכניסה למקלחת או הפרידה מחבר תהיה נעימה ומוצלחת יותר.