זיהוי הרגש מאחורי ההתנהגות

לא מזמן הגיעו אלי זוג הורים להדרכת הורים. האם סיפרה על מקרה בו הלכה עם  ביתה נעמי לסופרמרקט, והבטיחה לה לעצור בגלידריה האהובה עליה בדרך חזרה הביתה. אך כשהגיעו, הגלידריה הייתה סגורה. הילדה ראתה את הגלידריה הסגורה פרצה בבכי והחלה לצעוק ולהשתולל ברכב.  

האם כעסה על התנהגותה של ביתה, שצעקה ובכתה. היא החלה לצעוק עליה ולומר דברים כמו: "מה כבר קרה? לא קרה כלום! בסך הכל הגלידריה סגורה. אז לא תהיה היום גלידה, שטויות, זה לא אסון."

האירוע הסתיים בכך ששתיהן חזרו הביתה מתוסכלות וכועסות. נעמי אמרה לאמה שאינה מבינה אותה בכלל...

ובכן, מה היה ניתן לעשות אחרת? מצד אחד הילדה התאכזבה, ומצד שני תגובתה מאוד הכעיסה את האם.

חשוב לנו ההורים לעשות אבחנה בין הרגש לבין ההתנהגות. אני יכולה להבין ולקבל את רגשות הילדים שלי, אך יחד עם זאת, לא לקבל את ההתנהגות שלהם.

לראות את הרגש מאחורי ההתנהגות. מה קרה לנעמי? היא כנראה מאוד התאכזבה. כנראה גם חשה עצב, תסכול וכעס. את הרגשות האלו ניתן ורצוי לתקף. לתת תוקף לרגשות של נעמי ולגלות אמפתיה כלפיה וכלפי הרגשות והמחשבות שלה. לומר לה שהיא יודעת שהיא מאוכזבת, שציפתה לאכול עכשיו גלידה קרה וטעימה.

כמו כן, האם יכולה לנרמל (מלשון נורמלי) את הרגשות שלה. לספר לה שגם היא הרבה פעמים ציפתה למשהו שלא התממש והתאכזבה מאוד. אולי בשבילה זה לא אסון גדול, אבל בטח גם היא יכולה להתחבר להרגשה הזו שמאוד רצתה משהו וציפתה לקראתו, ובסופו הוא לא התממש.

חשוב לא לנסות להעלים, לבטל או להתכחש לרגשות של ילדינו. הורים רבים נוטים לומר "מה כבר קרה? לא קרה כלום..." אך מבחינת הילד או הילדה קרה משהו. כשאני בוחרת לומר "לא קרה כלום", אני בעצם מבטלת את הרגשות שילדתי מרגישה. הרבה פעמים, אנחנו ההורים רוצים "לסלק" את הרגשות הלא נעימים, הכואבים והקשים שיש לילדים והילדות שלנו. אנחנו רוצים שהם לא ירגישו אותם. אך רגשות אלו הם קריטיים להתפתחות שלנו. המסר שאני רוצה להעביר הוא שכל הרגשות חשובים: הנעימים יותר והנעימים פחות; ופעמים רבות, דווקא מהרגשות הלא נעימים יש גדילה וצמיחה. כמו כן, כדאי גם לשים לב שאני לא מפצה אותה יתר על המידה, ומבטיחה לה שאני אקח אותה עכשיו לחנות לקנות לה מה שהיא רוצה.

אני יכולה להבין אותה ולקבל את רגשותיה, אך יחד עם זאת, לא לקבל את התנהגותה. עלי ללמד, להנחות ולהראות לה כיצד להגיב. אפשרי לומר לה ש"אני רואה שאת מאוד מאוכזבת ועצובה ממה שקרה, אני לגמרי מבינה לליבך. אך אני מבקשת שלא תצעקי ותשתוללי באוטו."

כשהבת שלי מאוכזבת, מתוסכלת, עצובה או כועסת, טוב שתרגיש ותדע את האכזבה, הכעס, העצב, התסכול או הפחד. שתדע היכן היא מרגישה אותם בגוף. להיות בתשומת לב למה שקורה. לדעת  למה היא זקוקה, מי או מה יכולים לעזור לה כשהיא מאוכזבת, כועסת, מתוסכלת או עצובה.

האבחנה בין הרגש להתנהגות היא חשובה. כשקורה משהו לא רצוי עבורי, או שלא הצלחתי, אני מתאכזבת, נעשית מתוסכלת או עצובה. אבל עכשיו השאלה היא מה אני עושה עם הרגשות שלי? כיצד אני מגיבה? ההתנהגות שלי תלויה בי.

אנחנו כהורים צריכים לספק אהבה וקבלה ללא תנאי כלפי הילד או הילדה שלי. אך לא לקבל את ההתנהגות במידה ואינה רצויה. לעשות הפרדה בין שני הדברים: לבוא ממקום של אהבה ותמיכה, אך עם מסגרת ברורה.

כאשר אנחנו כהורים מקבלים ומעריכים את ילדינו, הם יקבלו ויעריכו את עצמם. הקבלה שלנו אותם, גורמת להם להרגיש תחושת ביטחון. אנחנו נתפסים על ידם כהורים אכפתיים, תומכים ואמפטיים; הורים שמעוניינים להקשיב. אנחנו מקבלים אותם ולא נבהלים, גם כאשר עולים רגשות קשים. אנחנו מעבירים להם מסרים שאנו מתעניינים בהם ובמה שהם מרגישים וחושבים; אכפת לנו מהם ואנו דואגים להם; אנו מעריכים אותם ואת מה שהם חווים.

כאשר הילד או הילדה שלי מבינים שאני אוהבת ומעריכה אותם ללא תנאי: את המחשבות, הרגשות והתחושות שלהם- הם יפנימו זאת, וזה יוביל לתחושת ערך עצמי חיובית.

Follow

  • Facebook - Black Circle

E-Mail

כתובת

הסייפן 4, רמת השרון