לפני כארבע וחצי שנים אמי היקרה והאהובה אובחנה כחולת סרטן לבלב. הייתה זו תקופה קשה ביותר עבורי ועבור כל בני המשפחה. כשנודע לנו דבר המחלה, ישבנו, בן זוגי ואני, והסברנו לילדינו על כך שסבתא חולה במחלה קשה. למחלה קוראים סרטן והוא פגע לה בלבלב. בתחילת המחלה דיברנו בהרבה מילים של תקווה: שאנו מקווים שסבתא תחלים ושהרופאים עושים את המקסימום כדי לעזור לה בכך. במהלך כל חצי השנה של המחלה, הילדים ליוו וידעו מה מצבה של סבתם. הם כתבו לה מכתבים, צילמו לה סרטונים של עצמם והכינו לה מתנות. עם הזמן, כשהמצב הידרדר, גם אז יידענו ודיברנו רבות על מצבה, כל אחד ואחת לפי גילו.ה

​

לצערי הרב, אמי נפטרה מהמחלה, וכשהגיע יום הלוויה, עלתה השאלה "האם לקחת את הילדים ללוויה?"

זו גם שאלה שהורים רבים מגיעים איתה אלי לקליניקה. זוהי דאגה נפוצה וחשובה של הורים, והרבה פעמים התשובה לשאלה תלויה בבגרותו של הילד ובדיאלוג שההורים מנהלים מולו.

​

הרבה פעמים מתוך האינסטינקט שלנו כהורים, של רצון לשמור ולהגן על הילדים והילדות שלנו כמה שאפשר מהמציאות הלא פשוטה: מהסבל שקיים בעולם,  מחלות ומוות, אנו מעדיפים למנוע מהם אירועים עצובים או קשים. אנו רוצים להגן ולשמור עליהם מעוולות העולם, למנוע מהם דאגות, קושי וצער. אך סבל, עצב, פחד וכעס הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. כשמדובר בלוויות, אנחנו רוצים לחסוך מהם את האירוע העצוב הזה. אנחנו חושבים שזה יהיה להם קשה מדי, שלא יוכלו להתמודד איתו, ואולי יעלו בהם מחשבות מטרידות ומפחידות על מוות. אך חשוב שנדע כיצד להתמודד עם המחשבות והרגשות הקשים שעולים בנו ולא נתעלם מהם. התעלמות לא גורמת לרגשות להיעלם, אלא להיפך, ככל שאנסה להתעלם, הם יגיעו בעוצמות גבוהות. לכן, כשמגיע הרגע הקשה, כמו מוות של אדם קרוב, רצוי לתווך את המציאות לילדים ולילדות שלנו: ברמה שלהם, בגובה העיניים ולפי התפתחותם הרגשית והקוגניטיבית.

​

ההחלטה אם לקחת את ילדי ללוויה תלויה במספר גורמים, כמו גילו ורמת הבנתו, מידת קרבתו לנפטר והאם יש מי שיתמוך ויתווך את הלוויה.

יחד עם זאת, במידה וילדתכן הכירה היטב את הנפטר.ת, אם הוא היה קרוב משפחה משמעותי, רצוי מאוד לקחת אותה ללוויה לפרידה.

אני אנסה להביא כאן מספר דברים שכדאי לקחת בחשבון.

​

הכנה לקראת האירוע: קודם כל, כמו לפני כל אירוע, על אחת כמה וכמה כשהולכים להלוויה, יש להכין וליידע את הילד שלי לקראת מה שהולך להיות. היכן תתקיים הלוויה, מי יגיע, כיצד הטקס מתנהל ועוד. יש לדבר על כך שלוויה הינה אירוע עצוב, מלא אמוציות. לכן, כדאי להכינו לכך שהוא הולך לראות הרבה אנשים עצובים, בוכים, אולי (או בטוח) גם אנחנו נבכה.

​

במידה והלוויה צפויה להיות קשה עבורך ואינך בטוחה שתוכלי להתייחס לילדתך, כדאי שתצוותי אותה למבוגר קרוב אחר שיוכל לתמוך, לעזור ולדאוג לה בזמן הלוויה. זה יכול להיות דוד, סבתא או אחות גדולה.

​

ילדים רבים רוצים להכין משהו לאדם האהוב שהלך לעולמו. זה יכול להיות מכתב שכתבו, פרחים שאספו או יצירה שהכינו. מתן אפשרות לילדים לתרום בדרך זו יכול לסייע להם להבין את אובדנם ולהרגיש חלק מאירוע משפחתי משמעותי.

​

אם מסיבה כלשהי לא ניתן לקחת את ילדיכם ללוויה, רצוי לחשוב על דרך משמעותית או טקס משלהם כדי להיפרד מהנפטר. זוהי דרך מיוחדת לזכור את מי שנפטר ולזכור את אהובם.

​

כשהסתיימה הלוויה של אמי, בתי באה אלי ואמרה לי ש"אמא, את עצובה, אבל את יודעת שהקבר של סבתא הוא הכי יפה ועם הכי הרבה פרחים?" והמשפט הבא שלה היה "אני יכולה ללכת לחברה עכשיו?"

אני אוהבת להיזכר בשני המשפטים האלו, שבאו בסמיכות זה לזה. זה מראה לי מצד אחד על תשומת הלב לאירוע ומציאת הטוב מבחינתה. היא היתה עצובה וראתה שאני עצובה, ובאה לעודד אותי וגם את עצמה. יחד עם זאת, זה מראה לי על החוסן שלה, ושל ילדים בכלל. ברגע שמנרמלים את העצב, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים ואפשר להתייחס אל העצב ולשזור אותו בשמחה. יכולה להיות זרימה ביניהם: כשאני מאוד עצובה, אפשר גם לראות דברים יפים, שמחים ומרגשים.

​