כעסים אצל ילדים וילדות ותגובה הורית רצויה

בזמן האחרון באים אלי לטיפול והדרכה הורים רבים שנקלעים למריבות עם ילדיהם. ילדים רבים מרגישים כעס גדול כאשר דברים לא מסתדרים כפי שהיו רוצים, לא מקבלים מה שבדיוק רוצים או שנפגעים. הכעס הוא הרגש שבא לידי ביטוי מול הוריהם, ואלו נבהלים מאוד מההתנהגות המתווספת לכעס, ולא יודעים כל כך כיצד להגיב.

אני שומעת הורים שאומרים לי שבדרך כלל היחסים טובים, אבל הם משתדלים מאוד לא לעצבן את הילדה שלהם או משתדלים למנוע ממנה להתעצבן.
מה קורה אם היא כועסת ומתעצבנת? זה ממש קשה הם עונים לי. היא מתפרצת, צועקת ואפילו זורקת חפצים בבית. אחרים מדווחים שהם ממש "הולכים על ביצים" ליד הילד שלהם. הם לא רוצים שיכעס, כי אז יש התפרצות מאוד גדולה והם ממש מפחדים מהתגובה שלו. משפחה נוספת שהגיעה אלי להדרכה, סיפרה שהם ההורים משתדלים לא להגיד לבנם שהם כועסים והאחריות לכך עוברת לבנם הצעיר שאומר לו שהוא לא אוהב כשהוא כועס וצועק עליו שיפסיק.

אז מה קורה בסיטואציות האלו וכיצד אפשר להסתכל עליהן אחרת וגם להגיב בדרכים יעילות יותר?

ראשית כל צריך לדעת שכעס הוא רגש טבעי וחשוב ביותר. לכעס יש תפקיד חיוני ומרכזי בחיינו. הוא חלק מהמערכת ההישרדותית שלנו. הוא משדר לסביבה שלא כדאי להתעסק איתנו, ומעביר מסר לזה שעומד מולי שהוא עבר את הגבול ואינו עומד בציפיות שלנו ממנו, וכך בעצם הוא שומר עלי. כמו כן, כעס גם יכול להיות מנוף לפעולה. הרבה פעמים אנחנו פועלים לאחר שאנחנו מזהים שאנחנו מאוד כועסים. אפשר להסתכל לשם כך על התקופה האחרונה, שבה אנשים מתוסכלים, מאוכזבים ומאוד כועסים יצאו להפגין ברחובות. הם הצליחו לתעל את הכעס הגדול שלהם בדרכים אפקטיביות. מתוך כעס יכול לקרות גם שינוי.

בנוסף, יש לזכור שהכעס ברוב הפעמים הוא רגש שניוני (מהמילה שני), זאת אומרת שהוא רגש שמכסה או מצטרף לרגש אחר. ברוב הפעמים הוא מסתיר רגש אחר, כמו: עלבון, עצב, קנאה, פחד או תסכול. לכן, כדאי לנו למצוא איזה רגש מסתתר ומתחבא מתחת לכעס, בין אם זה אצלינו או בין אם אצל ילדינו.

כהורה, אני צריכה לחשוב איזה מסר אני מעבירה לילדה שלי אם היא כועסת, ואני נבהלת מהכעס ומההתנהגות שלה? אם אני נבהלת, משמע, הילדה שלי מאוד מבהילה ומפחידה, ואם היא מבהילה ומפחידה כל כך, שאפילו אמא שלה מפחדת ממנה, זה גורם לה מצד אחד לתחושה של "כל יכולה", שהיא זו שבעצם קובעת את התנהלות הבית. אך מצד שני, זה גם מאוד מפחיד, כי מי בעצם יכול לשמור עליה? ההורים שלה לא יכולים מולה, אז מי כן יכול? זוהי הרגשה מפחידה מאוד, והיא ועלולה לגרום לחרדות רבות.

לכן, חשוב מאוד לקחת בחזרה את המושכות לידיים שלנו, לזכור שאנחנו ההורים ואנחנו הדמויות המובילות, אלו שמנהלות את הבית, אנחנו "המבוגר האחראי". נכון, זה יכול להיות מאוד מפחיד ומאתגר, אבל אנחנו הם אלו שצריכים לתת את הטון בבית ולהיות דמות הסמכות (כזו שאפשר לסמוך עליה). גם אם הילד שלי מאוד לא מרוצה ומתפרץ, אני זו שצריכה ללמד, לדבר איתו ולחנך אותו. בטח שלא לנסות להעביר את האחריות שלי לגורם אחר, בין אם זה אח, אחות, סבא, דוד, מאמן או מורה.

חשוב לנו ההורים לעשות את האבחנה בין הרגש לבין ההתנהגות. אני יכולה להבין ולקבל את רגשות הילדים שלי, אך יחד עם זאת, לא לקבל את ההתנהגות שלהם.

הכעס עצמו איננו הבעיה, אלא האופן שהכעס בא לידי ביטוי, משמע ההתנהגות. כעס הוא הרגש, וכמו כל רגש, יש לו תפקיד והוא חיוני לנו. התוקפנות, משמע ההתנהגות, לעומת זאת, היא הבעיה, ובה צריך לטפל. יש הבדל בין להרגיש כעס ולדבר עליו, לבין ההתנהגות שיכולה לבוא לידי ביטוי בצעקות, קללות, טריקת דלתות וכדומה. המטרה שלנו כהורים היא ללמד ולגרום לילדים והילדות שלנו יותר לדבר ופחות להתנהג את הכעס.

האופן בו ילדינו מבטאים ומתמודדים עם הכעס הוא חשוב וקריטי. חשוב לדעת איך לנהל ולווסת את רגשות ילדינו. זו מיומנות חשובה ללמוד, ואפשר לעשות זאת בדרכים רבות ומגוונות:

דברו בפתיחות ובכנות עם ילדיכם על הכעס. אני רוצה ללמד אותם דיבור רגשי ותגובה רצויה: שיש מקום לכל הרגשות שלנו, הנעימים והפחות נעימים. המסר שעובר בבית הוא שזה בסדר לכעוס, יש מקום לכעס ואפשר לדבר על מה שהכעיס וגם לראות כיצד ניתן להתמודד איתו. אני רוצה לתת תוקף ולהיות אמפטית כלפי הרגשות שלהם ומה שהם חווים. אך יחד עם זאת, לא לקבל את ההתנהגות.

הטרמה ותיאום ציפיות לפני אירועים שבני עלול להגיב בהתפרצות גדולה. במידה ואני יודעת מראש על סיטואציות שונות שעלולות להגביר את תחושת התסכול, האכזבה והכעס, רצוי שאכין ואדבר עמו על כך מבעוד מועד. כך, אוריד את הסיכוי לוויכוחים וריבים.

השהיית תגובה: אחד הדברים החשובים ביותר שיש לזכור לגבי הכעס, הוא שעדיף מאוד לא לפעול בזמן שאנחנו כועסים. יכול מאוד להיות שנרגיש דחף לפעול וללמד את הילדה שלי לקח, אבל תמיד עדיף להשהות תגובה ולא להגיב מיידית. כאשר אנחנו פועלים מתוך הדחף והכעס, אנחנו עלולים לומר ולעשות דברים שנצטער עליהם אחר כך. כמו כן, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לכך, קחו לעצמכם פסק זמן וחזרו כאשר אתם רגועים יותר.

מצאו את הקול האסרטיבי שלכם. תגובה תוקפנית בדרך כלל מסלימה אירועים ומביאה לתוצאות שליליות או להעצמת המצב רע. תגובה אסרטיבית משדרת ביטחון ועוצמה בלי התוקפנות, ומאפשרת לבטא את מחשבותיי ורגשותיי בצורה יעילה ואפקטיבית, בלי "להקטין" את ילדיי.

להציב גבולות לכעס. הילד שלי צריך לדעת שזה לא בסדר לצעוק, לקלל או לזרוק חפצים בבית כשהוא נסער. הילד שלי צריך לדעת שיש השלכות למעשים שלו ושהוא צריך לתת על כך את הדעת לאחר ההתפרצות: פיצוי, תיקון או תשלום עבור נזקים שגרם. 

הציעו חלופות התנהגותיות: פעמים רבות הילדה שלי לא מכירה דרכים אחרות לבטא את הכעס שלה. לכן, אפשר לחשוב איתה מה היא יכולה לעשות, ומה יכול לעזור לה כשהיא ממש כועסת: תרגול של נשימות, כתיבה ביומן, יציאה לריצה או הליכה, להקשיב למוזיקה ועוד.

Follow

  • Facebook - Black Circle

E-Mail

כתובת

הסייפן 4, רמת השרון