התמודדות עם הצקות – שינוי תגובה!

האם קרה לכם שילד בא והתלונן על ילד אחר שאמר לו מילה שממש פגעה בו? מילה מעליבה או אפילו קללה, כמו: "מטומטם", "מחוצ'קן", "משקפופר" וכו'...

האם הוא אמר לכם שהוא ממש התעצבן וכעס, עד כדי כך שצעק, צרח, בכה או השתולל? אולי אפילו הלך מהמקום בטריקת דלת?

ובכן, מה אנחנו יכולים ללמד אותו? אילו כלים אנחנו יכולים לתת לילד הנפגע?

מדוע לילד אחד מציקים הרבה ולאחרים פחות? מה ניתן לעשות?

 

 

 

 

 

התשובה לכך, בדרך כלל מצויה בתגובה של הילד. ככל שילד מתעצבן וכועס, אפילו יוצא מכליו, כך ההצקות עלולות להימשך. ככל שהילד בוכה, משתולל ואף מרביץ, כך הילד המציק לומד להמשיך. הוא מרגיש את כוחו וכוח מילותיו, ונהנה לראות את התגובה. הוא בעיקר לומד מהן נקודות התורפה של הקורבן ושם הוא לוחץ עוד יותר.

 

אנו צריכים לתת לילד הנפגע "ארגז כלים", כדי שיוכל להתמודד מול הבריון: אנו צריכים ללמד את הקורבן להתעלם ו/או לענות תשובות ענייניות לילד המציק, וכך הוא יראה שאין תועלת בהצקות ויעבור לעניין הבא. ככל שהילד (הפגוע) מתרגז, כך הבריון נהנה יותר. ככל שהוא מתעצבן, כך מטרידים אותו יותר. זה לא אומר שצריך להתעלם מהתחושות הלא נעימות. זה אכן פוגע כאשר אומרים לנו דברים קשים, במיוחד דברים שאנחנו גם לא אוהבים בעצמינו. אבל צריך להראות הבדל בתגובה. ככל שמראים כמה זה מעצבן ומכעיס אותנו, כך הסביבה לומדת שזו נקודה רגישה, זהו עקב אכילס. לכן, רצוי לא להתגונן, לא להתקיף, לא לצעוק ולא לבכות.


 

 

 

 

 

 

 

אפשר לומר לילד (הפגוע) שבכל פעם שהוא מתעצבן, הוא בעצם נותן למי שפגע בו "מתנה". ככל שהוא כועס ומאבד עשתונות, כך הוא נותן יותר ויותר "מתנות" לבריון. לכן, כדי למנוע את ה"מתנות", צריך לשמור על קור רוח, לקחת כמה נשימות עמוקות ולהפגין שליטה עצמית. 
 

אפשר לחשוב על העניין כתחרות בה רוצים לנצח, וכשאנו מראים את הכעס שלנו, אנו מפסידים בתחרות. המטרה שלנו ללמד את הילד לא להראות את הכעס: לא לצעוק, לא להשתולל או לבכות. אפשר לומר לילד להגיד לעצמו בלב, בדיבור פנימי, שהם סתם ילדים מעצבנים ולא יודעים שום דבר ולהמשיך הלאה. אפשר ללמד אותו פשוט להתרחק מהמקום. אם הילד ממש רוצה לענות להם, הכי חשוב לענות בלי להתרגז, לדוגמא: "נכון, אני מרכיב משקפיים", או "נכון, אני נמוך וחכם."


בבית כתרגיל עם ההורים אפשר לשחק עם הילד משחקי תפקידים. לתרגל ולהתאמן על המצבים בהם המילים גורמות לילד לאבד את העשתונות. מטבע הדברים, כששומעים את המילים המעליבות שוב ושוב, כוחן יורד, והן הופכות אט אט ממילים חזקות ועוצמתיות למילים משעממות ונדושות. כאשר הילד אומר להורה "אתה משקפופר" ההורה יכול לשמש מודל לתגובה רצויה, כגון: "נכון, יש לי משקפיים." (אומר זאת ברוגע ובקור רוח).
 

בעבודה עם הילד המציק, כאשר אנו המבוגרים נתקלים בסיטואציה כזאת, עלינו  כמובן לטפל בעניין. להסביר את משמעותן וכוחן של מילים. להסביר כמה זה פוגע, מבייש ומביך, כשאומרים למישהו מילים שכאלה. בוודאי שאין שום מקום לפגיעה מילולית, בין אם זה בבית ובין אם זה בבית הספר. עלינו לשוחח עמו על שארע, לשאול כיצד הוא חושב שהילד השני מרגיש? איך הוא היה מרגיש אם היה בנעליו? מה הוא יכול לעשות כדי לשפר את ההרגשה של הילד השני? וכמובן, אם ההעלבות וההצקות נמשכות, יש למנוע ממנו דברים מסוימים ולערב גורמים מתאימים אם צריך. 

 

כל אחד מאתנו יכול לשחזר לעצמו מצב שבו נעלבנו מחברים או מסתם ילדים שעברו ברחוב והעירו לנו הערה זדונית. גם הילדים שלנו ישמעו במהלך חייהם, כנראה עוד פעמים רבות, לצערנו, דברים לא נעימים. עוד יעליבו אותם ויפגעו בהם. עלינו לצייד אותם בכמה שיותר כלים, כדי שיהיו מסוגלים להתמודד במצבים אלה, גם כשאנחנו לא נהיה לצדם כהורים, אנשי חינוך או טיפול. חשוב ללמדם לזהות מה גורם להם לאבד שליטה וכיצד להחזיר את השליטה בחזרה לידיהם, להגיב ולהתנהל נכון.     אנו הם אלה שמחליטים כמה כוח והשפעה לתת לאחר.

 

כמובן שתמיד חשוב וצריך ליידע את המבוגרים האחראיים על הצקות חוזרות ונשנות.

אין בכתוב כדי להוריד את האחריות מהילדים המציקים. 

הכתוב פה לעיל הוא על הצקות בלבד ולא על אלימות פיזית!

המטרה היא לא לקחת את האחריות מהמציקים והבריונים, אלא לתת כלים לילדים שניפגעים. 
 

Follow

  • Facebook - Black Circle

E-Mail

כתובת

הסייפן 4, רמת השרון

©2017 by Tali Shtram. Proudly created with Wix.com