התמודדות ילדים וילדות עם מחלה של אדם קרוב

לפני כשלוש וחצי שנים, אמי חלתה במחלת הסרטן. זה הגיע באופן פתאומי ולא צפוי, כמו הרבה דברים בחיים.

אמי הייתה סבתא פעילה, משמעותית, משקיענית ואוהבת. דבר המחלה זעזע אותנו, והידיעה שזהו סוג סרטן קטלני וממאיר.

היינו צריכים לתווך את המחלה וההתמודדות עמה (ולאחר מכן את מותה) לילדים שלנו.

בעוד מספר ימים נציין את יום פטירתה, ורציתי לשתף בכמה דרכים יעילות שניתן להכין, להכיל ולתווך בימים קשים ועצובים מאוד.

ספרו על המחלה של האדם הקרוב לילדכם. הרבה פעמים מתוך אינסטינקט שלנו, של רצון לשמור ולהגן על הילדים והילדות שלנו כמה שאפשר מהמציאות הלא פשוטה: מהסבל שקיים בעולם, מחוסר הצדק, עוני, מחלות ומוות, אנו מעדיפים לא לספר לילדים והילדות שלנו על כך. אנו רוצים להגן ולשמור עליהם מעוולות העולם, למנוע מהם דאגות, קושי וצער, ברור! מי לא היה רוצה בזה? אך סבל, עצב, פחד, כעס הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. ועל כן רצוי שנדע איך להתמודד עמם ולא נתעלם מהם. התעלמות לא גורמת לרגשות להיעלם, אלא להיפך, ככל שאנסה להתעלם, הם יגיעו בעוצמות גבוהות. הדמיון והמחשבות של הילדים והילדות שלנו עובד שעות נוספת, ובעוד הם שמים לב לשינויים שקורים ולא מדברים עליהם, הם עלולים להרגיש בלבול, אשמה, בושה וחרדה. בעיני רוחם, המצב תמיד יהיה גרוע יותר, אולי אפילו באשמתם. הם נשארים עם השאלות, התהיות והפחדים שלהם לבד והמסר הסמוי העובר אליהם, הוא שישנם דברים שלא מדברים עליהם.

לכן, כשמגיע רגע קשה, כגון מחלה של אדם קרוב במשפחה, יש לתווך את המציאות לילדים והילדות שלנו. ברמה שלהם, בגובה העיניים ולפי התפתחותם הרגשית והקוגניטיבית.

קראו למחלה בשמה. השתמשו במילה המתאימה: אלצהיימר, סרטן, שבץ וכו'. השימוש במילה הופך להיות ענייני. המילה לא הופכת למשהו שצריך לפחד ממנו. אם אנחנו קוראים לסרטן לדוגמא "ה-מחלה" ולא מדברים עליה בקול רם, אנחנו נותנים למילה כוח, הופכים את המילה לטאבו, למילה מפחידה מאוד.

מצאו זמן ומקום מתאימים לניהול השיחה, מקום בו ניתן יהיה לבכות או להתחבק אם ירצו. זכרו שזוהי שיחה ולא הרצאה. תנו מקום לילדים והילדות לשאול שאלות, להביע את רגשותיהם ומחשבותיהם בנושא. לרבים מהם יש ידע קודם בנוגע למחלות או מוות והם מנסים להרכיב ידע קודם עם ידע חדש במציאות שלהם כעת. דברו אליהם באופן פשוט וברור, בלי להציף בפרטים רבים.

 

רבים מאיתנו חוששים משאלות קשות שהילדים והילדות שלנו ישאלו אותנו, כמו "האם סבתא תמות?" "האם זה יכול לקרות לי או לך?" נכון, אלו הם שאלות קשות, אך אם לא ניתן להם הזדמנות לשאול אותן, זה לא אומר שהם לא ישאלו אותן בינם לבין עצמם (ושוב, במחשבה שלהם כנראה שהדברים יהיו הרבה יותר גרועים).

 

אל תסתירו את הרגשות שלכם. אם את עצובה או מודאגת, שתפי את ילדיך. אנחנו רוצים להעביר מסר שזה בסדר והגיוני להרגיש את הרגשות הללו.

 

דברו על איך המחלה של אדם קרוב תשפיע על חיי היומיום שלהם. ילדים יכולים להיות מאוד מוטרדים מכך. יידעו אותם שאתם חושבים על זה ומתכננים זאת. אפשר להיעזר בהם, לעשות חשיבה משותפת כיצד לנהל את השינויים העתידים לבוא.

 

היו כנים. ספרו להם מה הולך להשתנות, מה יישאר אותו דבר ומה הם יכולים או רוצים לעשות? מה יעזור או ישמח את האדם החולה? פנו אל הכוחות שלהם, אל החוזקות. כל אלו מפתחים חוסן נפשי.

 

כמובן שלאחר מכן, הילדים והילדות שלכם ירצו לשתף את החברים שלהם, את הילדים והילדות בכיתה, את המורה. זהו חלק מהעיבוד שהם צריכים לעשות, ואולי יעלו שאלות ותהיות חדשות. זהו דו שיח מתמיד. אל תבקשו לשמור את העניין בסוד, כי סוד משמעו בושה ואשמה. שתפו את המחנכת של הילדים שלכם, כדי שתהיה תקשורת פתוחה ותומכת.

 

פנו לעזרה מקצועית במידת הצורך.

קישור למאמר ב ynet

Follow

  • Facebook - Black Circle

E-Mail

כתובת

הסייפן 4, רמת השרון